הסיפור שלי
"חושבים שנפלנו מהשמים, אין לנו תמונות, אין לנו שום זכר מהבית, אפילו קבר להורים אין..." - כך פתחה אימי עליה השלום את עדותה על סיפור חייה.
ואכן, כבת לניצולי שואה גדלתי ללא סבים וסבתות, ואף ללא תמונות, חפצים, בית ילדות של ההורים שניתן לבקר בו, או קבר לעלות אליו. אפילו תאריכי הפטירה היו משוערים.
ולמרות כל זאת, מעולם לא חשבתי שהורי "נפלו מהשמים". את החלל הגדול הם השתדלו למלא על ידי סיפורים.
ליד שולחן השבת, בעבודה, במטבח ובעצם בכל מקום, שמענו על ילדותם, על בני משפחה שלא הכרנו, על החיים שהיו ואינם, על ימי שואה וחורבן, ועל ימיהם כפליטים וכעולים.
כשאימי נפטרה הרגשתי שכל הסיפורים האלה יושבים על כתפיי ומבקשים שלא אתן להם לרדת לתהום הנשייה. כשיצא הספר שנכתב על הוריי חשתי, ממש באופן פיזי, איך הסיפורים יורדים מעליי ומוצאים את מקומם בעולם.
בעקבות דורות של חורבן ותקומה, עלייה והתיישבות, ימים של צנע וימים של שפע, מלחמות, מאבק ומיזוג גלויות - לכל אחד מאיתנו סיפור משפחתי מרתק, שהוא חלק מהנס הגדול שכולנו עדים לו וחיים בתוכו.
אני מאמינה שלדור שלנו יש משימה - לתעד ולשמר את כל זה עבור הדורות הבאים.
למדתי את התחום בקורס היסודי והמושקע של אילת אסקוזידו - הסיפור שנשאר. לאחר שצברתי ניסיון, אני פה כדי להגשים את חלומכם ולהוציא את הספר שישמר את המורשת המשפחתית שלכם עבור הדורות הבאים.